משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ו׳

6 לפי כתב-יד קופמן

7 סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה – כאן המונח "סימן" משמש במשמעות אחרת, לא סימני שחיטה ולא סימני טריפה, אלא במשמעות שיש כלל מתי בהמה כשרה. הכללים נאמרו בתורה ויקרא יא ג; יא כו, והמשנה אינה מונה את הסימנים מפרסת פרסה, שוסעת שסע, מעלת גרה. התוספתא מוסרת את הסימנים בתוספת דרשה פ"ג ה"כ, עמ' 505. סימני החיה בעצם לא נמסרו בתורה, אם כי הפסוק מדבר על חיה ועל בהמה יחדיו. בתוספתא נאמר: "אלו הן סימני חיה. כל שיש לה קרנים וטלפים. רבי דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לשאל על הטלפים, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר, ותיטב לה' משור פר מקרין ומפריס" פ"ג הכ"א, עמ' 505. שור פר אינו חיה אלא בהמה, והכלל תמוה, הרי טלפיים יש לכל חיה חוץ מהזוחלים, אם כן למעשה כל בעל קרניים כשר בחיה. זיהוי החיות הנזכרות בתורה אינו חד משמעי, כפי שהראה כבר כסלו. זאת ועוד, ייתכן שמינים שונים שאנו רואים אותם כנפרדים נחשבו בעיני חכמים כמין אחד. יתר על כן, מסורות אחרות מציגות רשימה קשיחה של מינים ללא תלות בכללים בבלי, מב ע"א; נט ע"ב; פ ע"א, ואכן הכלל אינו חל על כל החיות-בהמות, וגם ההפרדה בין חיה לבהמה אינה מוחלטת. לעתים לנקבה אין קרניים והיא מותרת באכילה, וכן אייל מושק, למשל, שאינו נחשב במסורת לכשר אך יש לו קרניים.

8 למעשה אין לטשטש את שתי הגישות שלפנינו. הבבלי ויתר על ניסיון להכללה משפטית ודבק ברשימה של הבהמות והחיות המוכרות במסורת ככשרות. גם במשנה מופיעה כבר עמדה זו, אבל במשנה עצמה ובתוספתא יש גישה אחרת שלפיה יש כללים וניתן לנהוג לפיהם. האם בעלי עמדה זו ראו בכללים רק כללי עזר, כדעת הרמב"ם הלכות מאכלות אסורים א יא? על כך בעצם אין תשובה. הרמב"ם כדרכו מעדיף את הדרך ההרמוניסטית ומאחד התבטאויות שונות לעמדה הלכתית אחת, אבל לאמִתו של דבר אין פרשנות זו הכרחית. אנו נתחבט בשאלה זו גם לגבי העוף.

9 מכל מקום הכללים הם כלי מציאותי, וחכמים לא התחשבו בחיות נדירות או בחיות בעלות קרן אחת, וכן לא בהבדלים בין זכר לנקבה, וודאי שלא כללו בכלל התייחסות לחיות שלא הכירו אותן במציאות הארץ-ישראלית.

10 חלוקת הקבוצות של מעלי הגרה על פי עשר החיות הטהורות לפי כסלו, זיהויים

11 וסימני העוף לא נאמרו – בתורה; התורה הסתפקה ברשימה של עופות פסולים לאכילה. עוד בטרם בירור הפרטים יש לומר שבמקורות מצינו שלוש גישות, או לפחות שלושה ניסוחים. הגישה הראשונה מכירה ברשימה בלבד ורואה בכללים כלי עזר במקרה הטוב ביותר, אך לא כלל מכריע כגון בבלי, סב ע"א. השנייה היא שיש כללים, אם כי אלו אינם מהתורה אלא כדברי אביי: "לא נאמר פירושן מדברי תורה, אלא מדברי סופרים" בבלי, סא ע"א, והשלישית שיש כללים ברורים אם כי אין רשימה מלאה של הכללים. ההלכה המסורתית אימצה, כמובן, פרשנות זו. את שלוש העמדות נפגוש בהמשך. אמרו חכמים כל עוף דורס טמא – זה הכלל שנקבע על ידי חכמים. כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבן ניקלף טהור – זהו סימן אחר ומקביל. ב"אצבע יתירה" הכוונה לאצבע בולטת איור 13.

12 רבי ליעזר בר צדוק אומר כל עוף חולק את רגליו טמא – הביטוי עמום. ייתכן שהכוונה שיש רווח בין אצבעות רגלי העוף. דומה שגם כאן הכלל לא יצר את ההלכה אלא מסכם את המציאות המוכרת לחכמים, על כן אין טעם לבדיקה זואולוגית קפדנית. בתוספתא נמסרים עוד סימני זיהוי: "רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שיש לו אצבע יתירה בעוף טהור. כל העוף הדורס טמא. רבי שמעון בן אלעזר אומר כל הקולט באויר, ואין קרקבנו נקלף. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר כל הנותן על גבי משיחה, החולק שתים לפניו ושתים לאחריו טמא. אחרים אומרים השוכן בין הטמאים ודומה לטמאים טמא השוכן בין הטהורים ודומה לטהורים טהור" פ"ג הכ"ב, עמ' 505. בהמשך אנו שומעים על כלל נוסף, כל עוף שיש לו זפק: "אנשי איש כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין את הזרזירין מפני שיש להם זפק. אנשי שוק העליון שבירושלים היו אוכלין את סנונית לבנה, מפני שקרקבנה נקלף. ובבצים כל שכודרת ועגולגלת בידוע של עוף טמא. וכל שאינה כודרת ועגולגלית בידוע של עוף טהור הוא" תוס', פ"ג הכ"ג, עמ' 505. אם כן זפק הוא סימן טהרה, וקורקבן נקלף הוא סימן לפי אנשי ירושלים בלבד. גם צורת הביצה היא סימן לכשרות העוף ולכשרות הביצה.

13 הבבלי מגדיר את הזרזיר כסוג של עורב, וכן את הסנונית הלבנה. אך לדעתו הייתה מחלוקת על כשרותן: "עורב – זה עורב, למינו – רבי אליעזר אומר: להביא את הזרזיר, אמרו לו לרבי אליעזר: והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן, מפני שיש להן זפק?! אמר להם: אף הן עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: למינהו – להביא סנונית לבנה, דברי רבי אליעזר, אמרו לו: והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו, מפני שקרקבנו נקלף! אמר להם: אף הן עתידין ליתן את הדין. אלא: עורב וכל מין עורב" סב ע"א. אם כן זרזיר וסנונית לבנה הם ממיני עורב ואסורים באכילה, למרות שני הסימנים, ואם כן הסימן של קורקבן נקלף שנוי במחלוקת.

14 הבבלי מונה עוד סדרת עופות שהם במחלוקת ואף מנסח את הכלל כך שיכלול את כל הכללים: "מה נשר מיוחד, שאין לו אצבע יתרה, וזפק, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל – טמא, אף כל כיוצא בו – טמא, תורין שיש להן אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף, ואין דורסין ואוכלין – טהורין, אף כל כיוצא בהן טהורין" סא ע"א. הכלל אמנם כתוב, אך לא נאמר מה דינם של עופות ביניים שיש בהם מקצת הסימנים, ואכן כפשוטם הכללים מנוגדים זה לזה. אכן התלמוד הבבלי אינו מסביר כיצד נכללים בכללים העופות הנזכרים בירושלמי אולי לא הכירום בבבל?.

15 בבבלי מובא גם כלל נוסף: "תניא, רבן גמליאל אומר: דורס ואוכל – בידוע שהוא טמא, יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף – בידוע שהוא טהור; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן – טמא, שלש לכאן ואחת לכאן – טהור; רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל עוף הקולט מן האויר – טמא" סה ע"א. אם כן הכלל הוא רק כלי עזר, "בידוע שהוא", וההלכה נקבעה לפי רשימה מוגדרת הידועה במסורת. גם הכללים עצמם מנוסחים בסגנון מעט שונה זה מזה, כלומר טרם נתקבעה שפה הלכתית אחת. במקביל יש להדגיש שרוב המונחים אינם בתורה, כגון קורקבן, אצבע יתרה, סנונית לבנה, חולק את רגליו וכו'.

16 בספרא הכללים מוצגים כאילו היו פרשנות למונח נשר: "מה הנשר מפורש אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל, אף כל כיוצא בו אסור. מה תורים ובני יונה מיוחדים שיש להם זפק ואצבע יתירה וקורקבנו ניקלף ואין דורסים ואוכלים, אף כל כיוצא בהם מותר" שמיני פרק ה ה"ו, נ ע"ג. אם כן אין זה סימן משני, אלא מקור הכללים האלה.

17 הבבלי מונה עשרים וארבעה עופות טמאים, אבל הרשימה שבתורה כוללת רק עשרים או עשרים ואחד שמות, והבבלי מתרץ ומוצא רמיזות לעופות נוספים סג ע"א. עם זאת לא נאמר מי הם ארבעת העופות הטמאים שאינם בתורה, ובכלל דומה שיש עוד עשרות מיני ציפורים טמאות. המספר עשרים וארבעה הוא אפוא סמלי, ובא להדגיש את חשיבות המסורת על פני הכללים הזואולוגיים. פירשנו בפשטות, והבבלי עצמו מתחבט בנושא: "תניא, איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן. תני אבימי בריה דרבי אבהו: שבע מאות מיני דגים הן ושמנה מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר. עופות, עשרים וארבעה הוו! אלא: ולעופות טהורים אין מספר" סג ע"ב.